קטגוריה: כללי

זה קרה כמו בשיר

החלטתי להתקשר אלייך. זו הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך. לא הצלחתי לדבר כשהמענה הקולי שלך ענה. זה לא שהתרגשתי, רק פחדתי מעט. אז סגרתי את הטלפון.

כשדיברנו אמרת לי שחלמת עליי בלילה. זה דבר כל כך נחמד לדעת, שמישהו חולם עלייך. גם אם זה חלום קצר.

זו הייתה אהבה, כזו שמתפרצת כמו להבה. אני עוד זוכר את הנשיקה הראשונה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע דמותך. היינו רומנטיים. אני זוכר שישבנו על החוף ואמרתי לך "הביטי לשקיעה, עדיין לא עבר זמנה". אמרת שאני תמים, שאין מקום לסתם חולמים. כל אותו הערב שתינו כבד ודיברנו על אושר ישן. כבר לא היה אור והייתי שיכור, אז אמרת שאני יכול להישאר לישון אצלך.

ידעתי שלא תבואי בשישי-שבת, אז ניצלתי את הזמן ללכת לדבר עם החבר שלי שגר בדירה ממול. השכן הזה גם ככה לא ישן אף פעם. הוא אמר לי שנפלתי חזק. אני מודה, אני לא שולט בחיים שלי, משותק, רגשני. מנותק.
אמרתי לו שהאמת שהסיפור שלי לא כזה נורא, רק קצת מוזר. סה"כ מדובר בבחורה שהכרתי ממש לא מזמן, ושאני פוגש אותה בבאר כל לילה.

האמת היא שידעתי שהיה לך קשה, אבל את לא התלוננת, כי ידעת שגם לי היה ודאי לא קל. אילו רציתי, הייתי מספר לך את כל הפרטים שאת רוצה לדעת, אבל אני נמנע. את כועסת, אז אני נכנע.
ואחרי כל זה עוד רצית שנעבור לגור יחד. נשכור חדר בדרום תל אביב, נחיה כמו גדולים. מדקה לדקה. נראה לך שרציתי עבודה זמנית? את לא רצינית. מה אני, שיכור?

אז נפרדנו. הייתה דממה. נדמה לי שחלפה כבר שנה.

אני מתחיל להתגעגע. זה מדהים איך טלפון אחד קטן מעורר שוב געגוע. הבנתי שאם את הלכת אז אין מי שיחבק אותי ככה, שיישמע אותי בסוף היום. שינחם וירגיע, אין! זה דברים שרק את יודעת.

היום, הייתי עושה את הכל שיהיה לך נעים. נכון שלא תמיד אני מראה אהבה, אבל אני עובד על זה.
הלוואי שהייתי עוד אז אומר לך בפשטות אל תלכי, אני פשוט רוצה אותך איתי. לפחות אני יודע שזכיתי לאהוב, ועכשיו אני רק רוצה להגיד לך שתדעי שמותק, את אצלי בראש.

 

 


 

עוד סיפורים קצרים של חברי הכוורת:

איתן מושקה: "שור חמור וסוס יאור"
אור לבו: "חברות היא סוג של קסם"
עמרי אמבר חלפין: "אולי קראו לו תומר"
אלרן אושרת: "הרכיבה אל החופש"
אוהד קויתי: "צללים וערפל"
יואב מורן: "הכוורת – סיפור אימה"
ברק שיטרית: "השבת הכי כייפית אי פעם"
מיכל בן סימון: "מעשיה על עוגייה עם חור"
יוסי מזרחי: "בדרך לחדר לידה עוצרים בזנזיבר"
אבי קסב: "ריפוי בעיסוק"

מודעות פרסומת

שמונה דרכים נוספות לאבד כפכף

כל מי שראה את הסרט ״בחזרה לעתיד״ בשלב כזה או אחר של חייו יודע שהסיבה הטובה ביותר לעשות משהו, כל דבר, זה אם מישהו אחר קרא לו צ׳יקן. או במילים אחרות (אחרות מאוד) – איתגר אותו. לכן כשחברתי המלומדת אמרה את מה שהיא אמרה, הזדרזתי לשבת ולכתוב בהשראתה את שמונת הדברים שיגרמו לי לאבד כפכף. לאלה מביניכם שלא עוקבים, ב״לאבד כפכף״ היא מתכוונת להתעצבן. מאוד להתעצבן. עד כדי העפת כפכף.

What's wrong McFly? Chicken?
What's wrong McFly? Chicken?

הדרך הראשונה לאבד כפכף: לנהוג בכבישי ישראל
אין באמת צורך בהסבר, נמשיך הלאה.
אבל ברצינות, מי מכם המחזיק בכיסו או בארנקו רשיון נהיגה בתוקף ודאי יודע על מה אני מדברת. הקלות הבלתי נסבלת בה נהגים אחרים נוהגים בצורה בלתי נסבלת היא פשוט (ניחשתם?) בלתי נסבלת! אם זה לאט מדי, מהר מדי, מסוכן מדי, מעצבן מדי, בלי לאותת מדי, בלי להסתכל במראות מדי – הדרך לקבל כפכף לשמשה הקדמית היא ממש קצרה.

הדרך השנייה לאבד כפכף: לא להקשיב
אז נכון שאני מתכוונת בעיקר בשעות העבודה אבל זה נכון תמיד. אנשים שלא מקשיבים ואז שואלים משהו שכבר עניתי עליו או עושים את אותה הטעות שכבר הערתי עליה, דינם כפכף.

הדרך השלישית לאבד כפכף: להתנשא על אחרים
אנשים שחושבים שהם טובים יותר. אם זה בהורות, במראה, במוצא, במגדר – מכירים את אלה שאומרים ״אל תתרבו״? ברשותכם אחליף למטרתנו ב״קבלו כפכף״.

הדרך הרביעית לאבד כפכף: ללכת לדואר
אני אעצור רגע לקחת נשימה עמוקה כדי שאוכל להעביר את עומק הטרגדיה שבללכת לאחד מסניפי דואר ישראל. האם זו האיטיות של עובדי הדואר שמעבירה אותי על דעתי או חוסר האכפתיות המשווע שלהם מכמות האנשים הממתינה? ככה או ככה, כדאי לעצור בחנות של הוויאנס טרם ההגעה לסניף הדואר על מנת להצטייד בשניים שלושה זוגות כפכפים.

הדרך החמישית לאבד כפכף: ״א-מאאא!!!״
אתם מכירים את השלב הזה, נכון? השלב הזה שהם במיטה, מכוסים. מתוקים ומכורבלים. אתם נותנים נשיקה, מהדקים את השמיכה, אומרים ״לילה טוב״ שקט ורגוע ויוצאים מהחדר. כעבור זמן קצר ״אמא! אני רוצה מים״. כעבור שניות נוספות ״אמא, העדשה מתחת למזרון מפריעה את מנוחתי״. כעבור שניה וחצי נוספות ״אמא! תקפלי את השמיכה לריבוע ולא למלבן!״. תבחרו בעצמכם באיזה שלב את מטיחים את הכפכף במצח שלכם.

הדרך השישית לאבד כפכף: ג׳וק
או יותר נכון ״הדרך השישית עבור מישהו אחר לאבד כפכף״ כי אני בורחת מהר מאוד לכיוון השני.

הדרך השביעית לאבד כפכף: להתערב לאחרים בגידול ילדיהם
פעם מישהי לימדה אותי שלא משנה מה אומרים לי וכמה זה מעצבן, לגייס את כל כוחותיי כדי לחייך את החיוך הכי מתוק שבאמתחתי ולהגיד ״תודה רבה, זה רעיון ממש מעניין, אני אנסה את זה״. אני חושבת שכפכף אולי יהיה יעיל יותר.

הדרך השמינית לאבד כפכף: לצלצל בפעמון הדלת למרות השלט הברור שאומר ״נא לא לצלצל בפעמון״
האדם (בואו נודה באמת מדובר בשליח) הבא שיצלצל בפעמון בזמן שהילדים ישנים יקבל ממני את מבט האיניגו מונטויה ״הערת את הילד שלי, פריפר טו דיי״ שלי. ועל כך, אדון שליח, במקום טיפ הרשה לי לתת לך כפכף.
אז בפעם הבאה שמישהו מעצבן אתכם, קחו נשימה עמוקה, גייסו את החיוך הכי מתוק שלכם, ותגידו להם להתחיל לרוץ.

מה, כבר 2015?!

סיכומי שנה הם לא קלים. פעמים רבות כשמנסים להיזכר בכל הדברים הטובים, אז משתחלים לתודעה גם הדברים הפחות טובים שאנחנו מנסים להשאיר בשנה שחלפה. אבל כחלק מפרוייקט החלטנו, אני ועוד 5 חברות מקסימות, לכתוב על ששת הדברים הטובים שקרו לי השנה. בהיותי אדם אופטימי מטבעי חשבתי לעצמי "מצוין, מה הבעיה? חמש דקות ואביא רשימה של ששה דברים כמו כלום". אז זהו… שזה לא כל כך עובד ככה. הייתי צריכה לעשות מחשבה של ממש כדי לגייס את כוחות האור מול כוחות האופל (כל הכוחות כמובן עובדים במקביל בראש), אבל אני חושבת שהצלחתי! אז לרגעים, הדברים הטובים נבעו מתוך דברים פחות נעימים שקרו, ואני מניחה שזה בסדר. והלוואי שבאמת תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה. רק ברכות. כל שנה, כל השנה.

המישמישית הקטנה שלנו נולדה. בפברואר השנה הבאנו לעולם בת, אחות קטנה למישמיש הגדול. איזה אושר! אין לי מילים לתאר את ההרגשה של לראות אותם גדלים יחד. משאירים עקבות של ריבה בכל דבר שבו נוגעים.

זה תמיד מרגש כשמישמיש נולד

חגגתי את יום הולדתי ה30. אני מכירה לא מעט חברות שבכו על הרגע הזה, וגם חברים למען האמת. חששו מהמספר העגול הגדול הזה. אני דווקא ממש התרגשתי לקראת יום הולדת 30. אני חושבת שבערך חודשיים אחרי גיל 29 כבר התחלתי להגיד שאני בת 30. הוא מרגיש לי נכון. שלא תטעו, גם אני קצת בשוק מהזמן שחולף ועובר לו כל כך מהר. אבל זה הגיל שלי, מה לעשות שאני מתהלכת על כדור הארץ כבר 30 שנה. זו האמת. עם יום ההולדת שאחריו אני כבר צריכה קצת יותר התמודדויות. פתאום זה לא 30, זה יותר מ30.

נזכרתי שאני מאוד אוהבת את מקום העבודה שלי. לחזור מחופשת לידה זה לא תמיד קל. יש רצון מאוד גדול להמשיך ולגונן על הקטנטנה 24/7. אבל זה לא אפשרי, מהרבה בחינות. התהליך הופך לכל כך הרבה יותר קל כשמגיעים בבוקר למקום עבודה שמבין ושתומך. תאמינו לי, אחרי חופשת הלידה הראשונה חזרתי למקום עבודה אחר. אולי אספר עליו יום אחד, למרות שאמרנו שמתרכזים היום בטוב, לא?

התפוררו לי הנעליים. למה זה טוב, אתם שואלים? זה טוב כי זה סמל. מדובר בזוג נעליים שלא נעלתי כבר שנתיים לפחות, והיו בחזקתי כבר כמה שנים לפני כן כנראה. פתאום הבחנתי בהן וזכרתי שהיו נוחות והחלטתי לנעול אותן. באמצע יום העבודה הנעליים התפוררו לחלוטין, כל הסוליה. השארתי פירורי סוליה בכל מקום. זה אילץ אותי להעיף אותן לפח, ביחד עם עוד איזה שני זוגות נעליים שכבר לא היו בשימוש, וללכת לקנות נעליים חדשות. אז עכשיו אתם חושבים שעליתם עליי וכל הסיפור הזה הוא על זה שיש לי נעליים חדשות. אז באמת שלא זה העניין. זה סמל. קחו את הישן, המתפורר, הלא טוב ותעיפו אותו לפח. תתחדשו במשהו טוב, שלם, חדש, נקי. תעשו את זה גם עם המחשבות שלכם. תאספו את כל הרעות (תדמיינו שאתם מסמנים את המחשבות ב"וי" קטן ולוחצים על אייקון של פח, אם זה מה שעוזר לכם) ותכניסו לעצמכם לפחות 5 מחשבות טובות חדשות בכל יום. ראיתם? אפילו קצת סדנת אימון חשיבה חיובית יצאה לנו פה.

רק שלא יתפוררו!

למדתי לסרוג! הייתי בסדנת סריגה בחוטי טריקו והתחלתי לסרוג שטיח. אני אפרסם גם תמונה ברגע שאסיים. אל תפספסו! תרשמו ביומן, נובמבר 2019, ממש מעבר לפינה.

נכנסתי לפרוייקט הזה, הפכתי פתאום לבלוגרית. תמיד אהבתי לכתוב, אבל אף פעם לא פרסמתי את זה יותר מדי. ומהרגע להרגע, פתאום בלוגרית. העניין הוא שבמסגרת הפרוייקט הזה התוודעתי לקבוצה מדהימה של נשים. מדהימה! קצרה היריעה מלהכיל את השבחים שיש לי להרעיף על כל אחת ואחת מהן. אני ממש ממליצה לכן להכיר אותן. אז הפעם אמליץ על 5 מהן, שיחד החלטנו לכתוב על ששה דברים טובים שקרו. מעיין, קרן, מיכל, יפעת ומלי – מאחלת לכולנו בהצלחה (וגם לכל שאר החברות שבטח תשמעו עליהן ממני ממש בקרוב), ומאחלת שנים יפות וארוכות של ברכות ושל טוב.

שתהיה 2015 נהדרת! רגע, באמת כבר 2015?..

שדה של פרחים לבנים

ריבת משמשים – ההתחלה

חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שהדבר הראשון שאני צריכה בבלוג שלי הוא מתכון לריבת משמשים. הרי זה לא ייתכן שאנשים יגגלו "ריבת משמשים", יגיעו לכאן, יקראו על חיי, ואפילו לא יקבלו מתכון בתמורה. זה שערורייתי, ואני לא צריכה צרות כאלה על הראש עוד לפני הפוסט הראשון שלי.

שקלתי לשים את המתכון המשפחתי עתיק-היומין, זה שעובר מדור לדור וכולל את המרכיב הסודי. זה שרק מלקרוא את המתכון תוכלו להגיע לתובנות עליי, על חיי. על כל מה שעברתי כילדה בכפר, בת למשפחה של 15 נפשות. על הרגעים שעברתי עם מיצי החתולה האפורה שלנו ולאקי הכלב. איך שיחקתי שבץ-נא עם אחיי כאשר ריח הריבה שהכינה אימי מילא את הבית. אבל האמת היא שאמא שלי לעולם לא תטרח להכין ריבה, מתכון משפחתי בטח שאין. גדלנו בעיר ואנחנו בעצם רק 6, והכי קרוב לחיית מחמד שהייתה לי היה דג זהב בשם איציק שאפילו לא זכרתי שהוא קיים כשנסענו לשבוע באילת. אז המתכון הזה כנראה לא יעבוד.

אז חיפשתי בעצמי מתכון לריבת משמשים. גם לי יש גוגל, גם אני יודעת להשתמש בו. וחשבתי לעצמי שאולי אבחר מתכון, ואז אכתוב פוסט על איך הכנתי את הריבה! זה היה רעיון נהדר! אבל תוך כדי קריאה גיליתי שעונת המשמשים קצרה מאוד, והיא בערך בסוף מאי – תחילת יוני, בעוד אנחנו עכשיו בדיוק פותחים את 2015. אז זה גם לא יעבוד. אז מה שחשבתי לעשות, זה לבחור את המתכון שאני מתכננת להשתמש בו (ספוילר: זה כנראה יהיה המתכון הפשוט ביותר), ולשים אותו פה במעין קטע כזה א-לה או ג'יי סימפסון של "לא עשיתי את זה אבל אם הייתי עושה את זה אז ככה הייתי עושה את זה". אבל עם יד על הלב, לא נראה לי הוגן לשלוח אתכם לדרככם עם מתכון שלא ניסיתי בעצמי.

אם כך אז בינתיים, עד שאוכל לחלוק איתכם את חוויותי האישיות מהכנת ריבת משמשים, אספר רק שעבורי באופן אישי, המישמישים הפרטיים שלי הם ג'ינג'ים קטנים, שהופכים כל יום לריבה; מלא במתיקות, אבל וואי איזה בלאגן…

למי שבכל זאת רוצה לנסות בעצמו, הנה מתכון ממש פשוט של איש יקר, שמבין בדברים האלה הרבה יותר ממני, עמרי אמבר חלפין:

מה צריך:

קילו סוכר

קילו פרי

חותכים קילו משמש לשמיניות. מכניסים לסיר, שופכים על המשמשים קילו סוכר ומערבבים היטב. נותנים לזה לעמוד במשך 20 דקות. חוזרים ומתלהבים מכך שהסוכר גרם למשמשים להגיר את כל המיץ שלהם החוצה. מעמידים על אש בינונית עד לרתיחה. מורידים לאש קטנה לבישול איטי. מבשלים עד לקבלת המרקם הרצוי.

אזהרה – סוכר רותח הוא חומר שלא רק גורם לכוויה קשה אלא גם נדבק ולא יורד. חכו שיתקרר.